תפריט ראשי

מאמר של רוברט בלצ'ר ועפר זלצברג, בשיתוף עם ה-International Crisis Group. כשנתיים לאחר תחילת התמורות בעולם הערבי ישראל ניצבת מול דילמה: שלוש מדינות מרכזיות באזור הן מצד אחד בעלות בריתה של ישראל בעבר ושל המערב בהווה, ומצד שני נשלטות על ידי תנועות אסלאמיות בעלות תיאולוגיה עוינת. תגובותיהן למבצע "עמוד ענן" הציתו אופטימיות זהירה בקרב כמה ישראלים באשר לעליית ברית משולשת פרגמטית ערבית אסלאמית המעמידה בראש סדר עדיפויותיה את הריאל-פוליטיק. הגם שמעטים בישראל מאמינים שגוש זה יתגלה כבן ברית אסטרטגי לעשיית שלום, רבים רואים בו כיום שותף בפועל למניעת מלחמה.

רוברט בלצ'ר ועפר זלצברג - פברואר 2013

כשנתיים לאחר תחילת התמורות בעולם הערבי ישראל ניצבת מול דילמה: שלוש מדינות מרכזיות באזור הן מצד אחד בעלות בריתה של ישראל בעבר ושל המערב בהווה, ומצד שני נשלטות על ידי תנועות אסלאמיות בעלות תיאולוגיה עוינת. תגובותיהן למבצע "עמוד ענן" הציתו אופטימיות זהירה בקרב כמה ישראלים באשר לעליית ברית משולשת פרגמטית ערבית אסלאמית המעמידה בראש סדר עדיפויותיה את הריאל-פוליטיק. הגם שמעטים בישראל מאמינים שגוש זה יתגלה כבן ברית אסטרטגי לעשיית שלום, רבים רואים בו כיום שותף בפועל למניעת מלחמה.

כשהתקרב מבצע "עמוד ענן" לסיומו, נדמה היה לישראלים רבים שהחששות הגרועים ביותר שלהם ביחס לזעזועים בעולם הערבי התגשמו. חמאס מחוזק ובני בריתו בעזה שיגרו מספר חסר תקדים של רקטות וטילים למרחקים גדולים מאי-פעם והכניסו יותר ממחצית ממדינת ישראל לטווח אש. נשיא מצרים מוחמד מורסי ומנהיגים ערביים אחרים הביעו סולידריות גלויה עם אויבי ישראל. מספר הקורבנות הישראליים היה אמנם בסופו של דבר מועט יחסית – שישה הרוגים ויותר מ- 240 פצועים – לא כן הפאניקה. נראה היה שהסכם הפסקת האש, אשר שיקף את תביעות החמאס יותר מאשר את אלה של ישראל, מאשש כי הכללים האזוריים השתנו: ומנקודת מבטה של ישראל, לא לטובה.

ואולם, מאז הסתיימה הלחימה נעשתה הערכה מחדש, לפחות בחוגים מסוימים. מספר גדל של משקיפים טוענים שישראל השיגה רבים מהיעדים הצנועים יחסית שהיא קבעה לעצמה. היא השמידה רבים מטילי החמאס, הרגה כמה פעילים אסלאמיים בכירים וחילצה הבטחה מארה"ב לצמצם את הברחות הנשק דרך מצרים.

אך מה שבאמת ראוי לציון, לטענת הממסד הביטחוני הישראלי, הוא שמבצע "עמוד ענן" הוכיח שישראל יכולה לנהל מבצע הפצצות הרסני נגד החמאס והפלגים האחרים בעזה למרות השינויים האזוריים שהיו אמורים לבלום אותה. ואמנם, ישראל עשתה זאת תוך שיתוף פעולה מרומז של הכוחות האסלאמיים החדשים באזור. בסופו של דבר, הייתה זו מצרים בהנהגת האחים המוסלמים שדחפה להשגת תנאי הפסקת אש פחות מפורטים מאלה שהחמאס תבע תחילה. למרות שקהיר גם החזירה את שגרירה מתל אביב, זימנה את השגריר הישראלי לנזיפה ואפשרה ביקורים של אישים ערביים בעזה, צעדים אלה התקבלו בישראל כשוליים ומאופקים, בעוד ששיתוף הפעולה של מצרים עם ארה"ב להשגת הפסקת אש היה נמרץ הרבה יותר.

קטאר, הפטרונית של האחים המוסלמים, שיחקה אף היא תפקיד עקיף בפתרון המשבר. עוד לפני ההסלמה האחרונה הבטיחה דוחא 450 מיליון דולר לשיקום התשתיות ההרוסות של עזה. כיום נראים כספים אלה חשובים אף יותר, לא רק עבור תושבי עזה והממשל המנהל אותה, אלא גם עבור ישראל, בהיותם כספים שעשויים להמריץ את הכלכלה של עזה ולהניא את החמאס מחזרה מהירה לאלימות. מנגד, תורכיה, שהצליחה להציע רק הכרזות של סולידריות במהלך הלחימה, נראתה נזופה. לאחר שצמצמה את היקף יחסיה עם ישראל בשנת 2010 סביב פרשת המאוי מרמרה, כאשר הרגו כוחות קומנדו ישראליים תשעה תורכים על ספינה שהביאה אספקה הומניטרית לעזה תוך הפרת המצור הימי של ישראל, כבר לא היה לתורכיה מנוף שיאפשר לה לתווך במבצע עמוד ענן. לא מקרה הוא שעוד לפני שהסתיימה הלחימה כבר חידשה אנקרה את מגעיה עם ישראל.

למרות נטיותיהן התיאולוגיות נגד ישראל, הממשלות האסלאמיות האזוריות התומכות בארה"ב הפגינו שהן שותפות לאינטרס הישראלי לשמור על יחסים טובים עם המערב ועל יציבות אזורית. אכן, יתכן שמבצע עמוד ענן אף הצית אופטימיות חדשה בקרב כמה ישראלים באשר לעליית ברית משולשת פרגמטית ערבית אסלאמית המעמידה בראש סדר עדיפויותיה את הריאל-פוליטיק. הגם שמעטים בישראל מאמינים שגוש זה יתגלה כבן ברית אסטרטגי לעשיית שלום, רבים רואים בו כיום שותף בפועל למניעת מלחמה.

לא תמיד הדבר נראה אפשרי. נפילתו של חוסני מובארכ העמידה את ישראל בפני מצרים חידתית שהיה קשה לחזות את המשך דרכה. תקוותיה המוקדמות של ישראל שמצרים תישאר תחת משטר צבאי התנפצו תוך חודשים ספורים. עוד לפני שרוב הקצינים הבכירים במדינה הודחו, תגובתה הבלתי-החלטית של ממשלת מצרים ללינץ' שנמנע אך בקושי בעובדי שגרירות ישראל בקהיר בספטמבר 2011 הדגימה שאגרוף הברזל של מערכת הביטחון המצרית כבר לא קיים. הבחירות לפרלמנט בדצמבר 2011 הביאו לא רק ניצחון לאחים המוסלמים אלא הצלחה גדולה לסלפים, תוצאה אשר מבחינת ישראל רמזה על עתיד קודר יותר מזה שדמיינה. הבחירות לנשיאות בחודשים מאי ויוני 2012 הסתיימו בניצחון, גם אם דחוק, עבור נציג האחים מורסי, שהתפטרותו מראשות הארגון לפני השבעתו לא שינתה כהוא זה את דימויו.

רטוריקה מתלהמת הובילה בהמשך להתקררות היחסים. האחים המוסלמים תקפו את היחסים המדיניים בין ישראל למצרים, במיוחד בתקופות של הסלמה תקופתית בעזה, וכך גם הפרלמנט, שהכריז על כוונתו להחזיר את השגריר המצרי מתל אביב, לגרש את זה של ישראל מקהיר, להפסיק את מכירת הגז הטבעי לישראל ולהכניס תיקונים בהסכם השלום הישראלי-מצרי משנת 1979. לאחר התקפות חוזרות על צינור הגז בסיני המוביל גז טבעי לישראל ולירדן ביטלה מצרים את החוזה. שתי הממשלות המעיטו בפומבי בממדיו הפוליטיים של צעד זה, אך רק מעטים בישראל האמינו שהייתה זו החלטה מסחרית גרידא.

גם התעצמות כוחו של מורסי לא התקבלה יפה בישראל. ב- 5 באוגוסט 2012 הרגו פעילי ג'יהאד 16 שוטרים מצריים ליד מעבר רפיח ולאחר מכן תקפו חיילים ישראליים במעבר כרם שלום, ובכך הפגינו שחצי האי סיני הפך לשטח הפקר אף יותר משהיה תחת שלטון מובארכ. קהיר הגיבה בהפגנת כוח, אליה לא התנגדה ישראל עקרונית בגלל שהיא הסכימה עם מטרתה. אך כניסתם הבלתי-מתואמת של טנקים מצריים לסיני, תוך הפרת הסכם השלום, הייתה עניין אחר, אשר עד מהרה בוטל תחת לחץ ישראל ואמריקאי. כאשר מורסי השתמש בכישלון צבא מצרים ושירותי הביטחון שלה לעצור את ההתקפה כעילה לפיטורי ראשי מערכת הביטחון הישנה, נשמעו פעמוני אזעקה חדשים, בייחוד במשרד הביטחון בתל אביב. עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני, אשר משרת זמן רב כאיש הקשר הישראלי לצבא המצרי, הצר בפומבי ובהתלהמות על המגמה המסתמנת, בהצהירו: "מתוך רצון בדמוקרטיה עלה כוח דיקטטורי נוראי."

יחד עם זאת גורמים בהנהגה הישראלית מכירים בכך שמורסי, הלכוד בין אילוצים פנימיים והתחייבויות חיצוניות, לא היה מעוניין במשבר עם ישראל. היו לכך כמה סימנים בולטים במיוחד. קהיר מינתה שגריר חדש לישראל וסירבה לפתוח את מעבר רפיח לסחורות או לאפשר לחמאס לפתוח משרד מדיני בקהיר. הצהרותיו של מורסי על מחויבותה של מצרים להסכמי העבר התקבלו כסימן מוצק שיחסי ישראל-מצרים ימשיכו להתקיים. משקיפים ישראלים חדי עין שמו לב למעבר של האחים המוסלמים מעמדתם המסורתית – כי יש להביא את הסכם השלום כולו למשאל עם, לשון עדינה לקריאה לבטלו – לדגש צנוע יותר על תיקון הנספח הצבאי בלבד. חלק מהפקידים הישראלים אף טוענים שתיקון מוסכם עשוי להוות הזדמנות חסרת תקדים לאשרור הסכם שלום עם ישראל על ידי ממשלה אסלאמית.

נפילת מובארכ הייתה מכאיבה לישראל בכל מקרה, אבל היא הייתה מדאיגה פחות את קובעי המדיניות בישראל אילולא ישראל "איבדה" גם את תורכיה בשנים הקודמות. ככל שההתקוממויות הערביות תפסו תאוצה, החלו פרגמטיסטים רבים בישראל, כגון שר הביטחון אהוד ברק, להצטער על העמדה הבלתי-מתפשרת שנקטו כלפי הממשלה האסלאמית והפרו-מערבית הקשורה לנאט"ו שבאנקרה. תורכיה וישראל נהנו מיחסי סחר, תיירות וצבא אמיצים, אך כאשר פתחה ישראל במבצע "עופרת יצוקה" נגד החמאס בעזה בדצמבר 2008, בשעה שראש ממשלת תורכיה רג'פ טייפ ארדואן תיווך בשקט בשיחות שלום ישראליות-סוריות, ללא התרעה מוקדמת לאנקרה, נכנסו היחסים לסחרור.

לאחר שהרגו חיילי קומנדו ישראלים תשעה תורכים, אחד מהם אזרח אמריקאי, על סיפון המאוי מרמרה, דחתה ישראל את תביעת תורכיה להתנצלות מתוך גאווה לאומית, חשש מיצירת תקדים והאמונה שארדואן הפופוליסט לא ביקש להתפייס אלא להשיג נקודות על חשבון ישראל. ואף על פי כן, לנוכח חשיבותה של בת-ברית כדוגמת תורכיה במזרח התיכון המשתנה, עמד נתניהו בקיץ 2011 על סף אישור נוסחת פשרה שבה ישראל תודה "בטעויות טקטיות שאולי בוצעו". הגורמים המקצועיים בפקידות הישראלית ככלל אימצו נוסח זה, אך התנגדות עזה של דמויות חשובות בקואליציה, ובמיוחד שר החוץ אביגדור ליברמן והשר לעניינים אסטרטגיים משה יעלון, שמה את ההצעה לאל.

כשישראל עומדת מנגד, שדרגו שתי שותפותיה האסטרטגיות לשעבר, מצרים ותורכיה, את היחסים ביניהן, ויצרו גוש ים-תיכוני שהדיר את ישראל. נדמה היה כי פגישת פסגה באנקרה בספטמבר 2011 בין ארדואן, מורסי וראש הלשכה המדינית של החמאס ח'אלד משעל, מאשרת כי תורכיה שינתה את מדיניות החוץ שלה מ"אפס בעיות" לברית עוינת לישראל. הייתה נחמה מסוימת בעמדה הנחרצת שנקטו השלושה נגד נשיא סוריה בשאר אל-אסד, אך היה ברור לישראלים שהאויב של אויבם אינו בהכרח ידידם.

גם יחסי ישראל עם קטאר צנחו לשפל בשנים האחרונות. האמירות, שהשפעתה הפוליטית גדולה לאין ערוך ממה ששטחה המזערי מרמז, פיתחה יחסים קרובים עם האחים המוסלמים כאשר רבים מחברי הארגון, כולל מנהיגה הנערץ ביותר, השייח' יוסוף קרדאווי, מצאו מקלט בדוחא לאחר שברחו מדיכוי במצרים ובמקומות אחרים. קשריה של ישראל עם קטאר מעולם לא היו כה הדוקים כמו אלה עם קהיר ואנקרה, אך הם היו משמעותיים במיוחד בגלל שמדינת המפרץ לא רק קיימה יחסים דיפלומטיים עם ישראל אלא גם חששה מהתגרענות איראן וקיימה עם ישראל שיתוף פעולה בטחוני מאחורי הקלעים.

אבל נציגויות סחר שהוקמו בשנת 1996 על ידי שני הצדדים בוטלו כעבור ארבע שנים עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, ועם מבצע עופרת יצוקה ניתקה דוחא את שאר קשריה עם ישראל, כולל שיתוף הפעולה הביטחוני, בלחץ הליגה הערבית. בשנת 2010 הציע אמיר קטאר לחדש את היחסים עם ישראל בתנאי שהיא תתיר הכנסת חומרי בניין עבור פרויקטים במימון קטארי לרצועת עזה, אך נתניהו סירב. הסיבה הרשמית הייתה שהחומרים כללו בטון, אשר לטענת ישראל עלול לשמש לבניית בונקרים, אך החסות שנתנה קטאר לאחים המוסלמים, ובמיוחד המשרדים שבאותה שעה כבר העמידה לרשות החמאס בדוחא, שיחקו תפקיד בלתי מבוטל בדחיית ההצעה.

אם המרחק של ישראל מהשלישייה האסלאמית היה הפסד אסטרטגי, נדמה היה לשעה קלה שישראל תוכל להתנחם במכה שקיבל "ציר ההתנגדות" המורכב מאיראן, סוריה וחיזבאללה. כשפרצו הפגנות המונים בסוריה במרץ 2011 נראה לשר הבטחון ברק שמשטר אסד ייפול תוך שבועות, ויסיר בכך את החוליה המקשרת בציר. אך ככל שהתברר שאסד אינו עומד ליפול בהקדם והתבססה מלחמת האזרחים הבין-עדתית, התחלפה שמחתה של ישראל בדאגה. כיום נראה כי היורש המיידי לאסד לא יהיו האחים אלא הכאוס. אנשי ג'יהאד נכנסים לזירה במידה גוברת, ושליטתו של המשטר הסורי במחסן הנשק הכימי כבר אינה מובטחת. חצי האי סיני מהווה מקור לא פחות לדאגה, בהתחשב באנרכיה השוררת לאורך גבול ישראל-מצרים. בשני המקומות נתקלת ישראל במגבלות תורת הביטחון שלה: ההרתעה אינה פועלת באין ממשלה שיש לה מה להפסיד.

התפיסה כי "חורף אסלאמי" תופס את מקומו של "האביב הערבי" קונה לה שביתה אך מסתירה את מה שבמבט ראשון נראה כשתי תפיסות עולם שונות בתוך ההנהגה הישראלית. המחלוקת אינה בין ניצים ליונים, מדיניים מול צבאיים או צעירים מול מבוגרים, אלא בשאלה האם מדיניות החוץ של ישראל צריכה להיות מונחית על ידי פרגמטיזם או אידיאליזם. זהו ויכוח נושן, אבל ההתקוממויות הערביות הראו שלשני הצדדים יש יותר מהמשותף ממה שהם בדרך כלל מתארים לעצמם.

ידו של המחנה הפרגמטי, ובו הרוב המכריע של הממסד הביטחוני, על העליונה. אלה האמינו מאז ומתמיד שביטחונה של ישראל קשור לזה של המשטרים השמרניים הפרו-אמריקאים באזור – מצרים, ירדן וערב הסעודית – שלהם ולישראל יש (או היו) אותם בני ברית מערביים ואותו צמד אויבים: איראן והאחים המוסלמים. לפי תפיסת מחנה זה, מה שחשוב הם האינטרסים המשותפים של ישראל והשליטים הערביים, ולא מבני השלטון הפורמליים. משום כך הם חרדים מדמוקרטיה ערבית, היות שהיא מביאה לשלטון כוחות עוינים לישראל. אך ברגע שגורמי אסלאם אכן עלו לשלטון – כפי שכבר קרה במצרים, אך אותו עקרון יכול לחול במקומות אחרים – הפרגמטיסטים גם היו הראשונים לטעון בעד המשך שיתוף הפעולה, למרות שבני שיחם החדשים אוחזים בדעות שבעיני הישראלים הן מתועבות.

הזרם השני הוא זה של האידיאליסטים, שלהם תפיסה הפוכה של הדמוקרטיה. האדם המזוהה ביותר עם מחנה זה הוא נתן שרנסקי, לשעבר אסיר ציון ושר בממשלת הליכוד, אך נמצאים בו גם כמה מהאישים המקורבים ביותר לנתניהו, כגון יועצו רון דרמר, שאתו כתב שרנסקי את ספרו "יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור," וכן שגריר ישראל לארה"ב מיכאל אורן. כך, במידה פחותה, גם השר לעניינים אסטרטגיים משה יעלון. הם טוענים ששלום עם דיקטטורים אינו יכול להיות בר-קיימא, כי שלטון רודני נידון לכליה, וכי הסכמים שנחתמים עם רודנים נעדרי לגיטימיות. רק משעה שהדמוקרטיה מכה שורש, הם טוענים, ניתן לבנות שלום המעוגן באינטרסים של העם. משום כך, הדמוקרטיה לפי תפיסתם היא בסופו של דבר חיובית: מצביעים ערביים יבינו בסופו של דבר את האינטרסים שלהם וישאפו לשלום מפוכח. אך האידיאליסטים אינם מרוצים ממה שהם רואים ושומעים במצרים כיום, ביחוד מהצליל האנטישמי והאנטי-ישראלי. אכן, הם מסופקים שהאחים המוסלמים מסוגלים להוביל תהליך מעבר דמוקרטי ולכן האיצו במערב ללחוץ לעבר מטרה זו.

כמובן שיש כאן אירוניה גדולה. הפרגמטיסטים, שתמיד פקפקו באפשרות של דמוקרטיה ערבית, נעשו התומכים הגדולים ביותר בהגעה להסכמים עם מנהיגי האזור האסלאמיים החדשים, בעוד שהאידיאליסטים, שבעיקרון תומכים בדמוקרטיה ערבית, מוצאים את עצמם כיום מסויגים.

נתניהו הוא אדם זהיר מעצם טיבו ויושב על הגדר בין שתי תפיסות אלה. הספרים שהוא עצמו חיבר משקפים רבים מאותם נושאים כמו ספרם של שרנסקי ודרמר, בייחוד אמונתם בדמוקרטיה. כשנתניהו מביט היום על מצרים הוא לא רואה דמוקרטיה, בייחוד לאור הרטוריקה האנטי-דמוקרטית, אנטי-ליברלית ואנטי-ישראלית של האחים המוסלמים. אך כראש ממשלה הוא לא יכול להרשות לעצמו את המותרות של התעקשות בלתי מתפשרת על עקרונות אלא עליו להתמודד עם מנהיגים שעליהם מסתכלים חבריו לדרך בחשדנות. נטייתו של נתניהו היא להיות אידיאליסט אך הוא הפך לפרגמטיסט בעל כורחו.

ישנם כמה סימנים עמומים לכך שעמדתם המדינית של האחים כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי, שרק עכשיו מתגבשת, עשויה בסופו של דבר להיות גמישה יותר מאשר כשהקבוצה הייתה באופוזיציה. מורסי מצא את עצמו הוגה בפומבי את השם "ישראל" פעמיים במשך המשא ומתן על הפסקת האש, דבר שלא עשה מאז כניסתו לתפקיד. חשוב מכך, ממשלת תוניסיה, בראשות מפלגת אל-נהדה המזוהה עם האחים המוסלמים, אישרה את יוזמת השלום הערבית באשרור השנתי של התכנית בפסגת הליגה הערבית בבגדד. כשמורסי בראשה תמכה גם מצרים ביוזמה לפני פסגת המדינות הבלתי-מזדהות בטהרן. מפלגות המזוהות עם האחים ברחבי האזור מטפחות את יחסיהן עם המערב ובפרט עם ארה"ב, יחסים אשר בטווח הארוך יהיה קשה לקיים ללא צעדים קונקרטיים בתהליך השלום.

פקידים ישראליים בהווה ובעבר, ובהם חברים בקואליציה של נתניהו, טוענים שעל ישראל לעודד צעדים ראשוניים אלה. ברק תומך בהתנצלות בפני תורכיה על פי המתווה שהוסכם עליו בין פקידים ישראלים ותורכים, כדי לחדש את היחסים הדו-צדדיים ולחזק את עמדתה האזורית של ישראל. נראה כי רוב הישראלים תומכים בעמדה זו. ישראל תוכל לשפר את יחסיה עם קטאר אם תיאות לאפשר לה לסייע לעזה. באשר למצרים, הסכמה לתקן את הנספח הצבאי של הסכם השלום הישראלי-מצרי משנת 1979, תחייב את הממשלה בראשות האחים לאשר את הסכם הקבע עם ישראל, ועשויה להניע תגובת שרשרת שתשפיע על האחים המוסלמים בירדן ואף על החמאס. הצלחה כלשהי עם מעצמות אזוריות אלה עשויה להועיל ליחסי ישראל עם ממשלות אחרות באזור, מתוניסיה ועד המפרץ.

אך לא סביר שמחוות אלה יתפסו תאוצה רבה ללא התקדמות בחזית הפלסטינית. זאת לא משום שהמעצמות הערביות האזוריות פעלו רבות במשך ההיסטוריה לתמוך באחיהם ואחיותיהם הפלסטינים, וגם אין בהכרח סיבה לחשוב שדבר זה עומד להשתנות מהיסוד. אלא שמגעים עם ישראל לא יתקבלו בעין יפה מבחינה פוליטית פנימית כל עוד הכיבוש נמשך, או לפחות עד שסיומו נראה סביר. הדבר נכון במיוחד לאור החשיבות החדשה של דעת הקהל הערבית בפוליטיקה פנימית. כפי שרואה זאת נתניהו, יחסי ישראל עם האזור תלויים בסוג הדמוקרטיה שינהיג העולם הערבי. עבור האזור, השאלה היא אם הפלסטינים יהיו חופשיים לבחור גם הם האם להנהיג דמוקרטיה.

נראה שיש סיכוי מועט להתקדמות בחזית הפלסטינית תחת שלטון נתניהו. עבור הרוב המכריע במזרח התיכון אין בכך הפתעה ואולי אף יש בכך הקלה. אילו רצה בכך נתניהו, היה יכול לנצל רגע זה של פעלתנות אזורית כדי לנסות להסיט את המוקד של תהליך השלום מדו-שיח ישראלי-פלסטיני דו-צדדי לשיחה רחבה יותר על ארכיטקטורה אזורית ביטחונית, הכרה בישראל כמדינה יהודית ונושאים נוספים שהימין הישראלי מתלונן כבר שנים שנעדרים מתהליך השלום. אין זו שיחה שאליה רוב הכוחות הערביים והאסלאמיים, החדשים או הישנים, היו רוצים להצטרף.

דווקא לנוכח חשיבותה של הדת בפוליטיקה כיום, אין כמעט איש באזור שמעוניין בוויתורים הפורמליים שיידרשו כדי להגיע לפתרון שתי המדינות (לא שהמשא ומתן הניב הצלחות רבות יותר לפני עשור או שניים). סביר הרבה יותר שמורסי או נתניהו – כמו החמאס, קטאר ואחרים – ישימו את השאלה הפלסטינית על אש קטנה, לא רק כדי לטפל בענייניהם הם, אלא גם כי אינם רואים שום תקווה להסכם על פתרון קבע. מה שכן יכול לקרות, במקום זה, הוא תיאום מרומז וחשאי שבו כל מדינה מתעדפת את צרכיה הפנימיים: עימותים יהיו מוגבלים וייבלמו במהירות, וכל הצדדים יעדיפו טקטיקה קצרת טווח על פני אסטרטגיה ארוכת טווח. עבור רבים כיום, תיאום מרומז וחשאי שכזה הוא הסדר הקבע.

 

icon-pdf

 

site by brandor