"לא" כמדיניות

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

הצהרתו האחרונה של נתניהו כי "לעולם לא נקבל את יוזמת השלום הערבית כבסיס למשא ומתן" מצטרפת לעוד שורה ארוכה של אמירות ישראליות שליליות כלפי ניסיונות ורעיונות שהועלו על ידי הקהילה הבינלאומית ושחקנים אזוריים לקדם את המשא ומתן עם הפלסטינים. שבועיים בלבד לאחר פרסום הצהרה פייסנית לכאורה עם השבעת ליברמן כשר הביטחון, שפך ראש הממשלה מים צוננין על היוזמה הערבית תוך כדי התייחסות מתנשאת כלפי הצד הערבי: "אם מדינות ערב יבינו שהן צריכות לעדכן את יוזמת השלום הערבית לפי השינויים שישראל תדרוש", כך צוטט, "אז יהיה על מה לדבר". בניגוד ללשון הפטרונית הישראלית, יוזמת השלום הערבית המקורית מבקשת דווקא מישראל "לבחון מחדש את מדיניותה".

מאז פרסומה לראשונה על ידי פסגת הליגה הערבית במרץ 2002, ישראל מעולם לא פרסמה תגובה רשמית ליוזמת השלום הערבית; יתרה מזו, במשך תקופה ארוכה ישראל התעלמה מהיוזמה או פשוט התנגדה לה. הגדיל לעשות ליברמן ב-2009, כאשר כינה אותה "מרשם להשמדת ישראל". לא פחות. אולמרט היה היחיד שניסה לקדם את היוזמה בשלהי הקדנציה שלו, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי; במרחב הפוליטי היו אישים שונים שהתבטאו באופן חיובי כלפי היוזמה, אך גם הם נטו על פי רוב לאזן זאת על ידי אזכור מגרעותיה, ולא הצליחו לייצר מסה קריטית, אשר תוביל למהפך בגישה הישראלית כלפי היוזמה.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-22 ביוני 2016

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון